אני גר עכשיו עם אשתי והילדים בבית של ההורים שלי, שנמצא מאחורי הבית שהיה לי בשכונת א-רימאל, ברחוב אל-ויחדה. גרתי בו עם אשתי וארבעת הילדים שלנו: לאנא, אחמד, מחמוד, וזינה. בבניין היו שלוש קומות ובקומת הקרקע היו חנויות ועסקים של המשפחה וכולנו עבדנו שם. אנחנו גרנו בקומה השלישית. בקומה השנייה גרו אחי מוחמד, אשתו דלאל והילדים שלהם: חלא, יארא, רולא, ועבדאללה. בקומה הראשונה גרו אחי עיזת, אשתו דועאא ושלושת הילדים שלהם: עזיז, זייד ואדם.

בבניין לידנו גרו הדוד שלנו, אמין, אשתו סעדייה והילדים שלו. הדוד אמין היה פנסיונר, בעבר הוא עבד במשרד העבודות הציבוריות. הבן שלו, שוכרי, הוא בעלים של חברת אג'וואא לצבע. בנו מוחמד הוא פקיד במשרד העבודות הציבוריות, הבן שלו פוואז היה בעלים של סופרמרקט מתחת לבניין ובתו בהאא עבדה בגן ילדים. 

מאז שהתחילה המלחמה עקבתי אחרי האירועים ועברתי בין הדירה שלי לבית של ההורים שלי. ישבנו ביחד ועקבנו אחרי החדשות. כל הזמן היה רעש בלתי פוסק של הפצצות בכל רחבי הרצועה ושל צפירות אמבולנסים שפינו פצועים לבית החולים א-שיפאא. ניהלנו חיים כמעט נורמליים אבל כל הזמן היינו בחרדה ובלחץ מתמיד בגלל המטוסים והבומים החזקים של ההפגזות והטילים. האווירה הכללית הייתה של עצב ודיכאון. יצאנו מהבית רק אם היינו חייבים, למשל כדי לקנות אוכל בסופרמרקט של בן הדוד שלי. 

ביום ראשון, 16.5.21, בסביבות השעה 1:00 אחרי חצות, בזמן שאני ואשתי התכוננו לישון ואחרי שהילדים שלנו כבר ישנו, שמענו פיצוץ חזק מאוד מאוד. הבניין ממש רעד. אני ואשתי מיד הרמנו את הילדים שלנו והתיישבנו באמצע הדירה. אחר כך שמענו עוד פיצוץ חזק מאוד והקירות של הדירה נסדקו. נחרדנו ופחדנו שהקירות ייפלו עלינו. אחר כך שמענו עוד פיצוץ, עוד יותר חזק, והרגשנו את הבניין שלנו כולו יורד לאדמה, פשוט צונח. לא ידענו מה קורה ואיך דבר כזה יכול לקרות. ראיתי את הקירות שבורים ואת מכלי המים נופלים על האדמה.

החשמל כבה כבר אחרי הפיצוץ השני. אז אחרי הפיצוץ השלישי הדלקתי את הפנס בטלפון שלי וניגשתי לדלת הכניסה לדירה, אבל כשהגעתי למדרגות לא מצאתי אותן, ראיתי רק ערימות של בטון. חזרתי לסלון ואז ראיתי שדלת המטבח פתוחה קצת. כשהצצתי דרך הפתח ראיתי את בני הדודים שלי והשכנים וכולם קראו לי לצאת משם. לא הבנתי איך אני אמור לרדת מהקומה השלישית, אבל אז ראיתי שאני נמצא בגובה של מטר אחד בלבד מעל הקרקע. כלומר הדירה שלי נחתה מהקומה השלישית עד לקרקע.

הוצאתי את אשתי ואת הילדים שלנו החוצה. הם היו יחפים וכולם היו בהלם ממה שקרה. אחר כך כבר לא ראיתי כלום כי היה חושך מוחלט. לקחתי את אשתי ואת הילדים להורים שלי ואז חזרתי לבניין שלנו וראיתי איך ההפצצה החריבה לגמרי את הבניין שלנו, את הבניין של הדוד אמין בן השלוש קומות ואת הבניין של אבו אל-עוף, שנמצא במרחק של שישים מטרים בערך מהבניין שלנו. אז נודע לי שרבים מהדיירים של שלושת הבניינים האלה כבר לא בחיים.

אני וכל מי שהיה שם התחלנו לעזור לכוחות ההצלה האזרחית לחפש נפגעים, להרים הריסות ולחלץ פצועים והרוגים מתחת לחורבות. לבדוק מי יצא ומי נשאר, מי חי ומי מת. הסתובבתי ובדקתי מה מצב האחים שלי וקרובי המשפחה, מי מהם נמצא עדיין תחת ההריסות. 

זה היה טבח. אסון שהמיטו עלינו בלי שום סיבה וללא שום הצדקה. בבת אחת, כהרף עין, איבדנו 22 מיקירינו. כולם חפים מפשע. לא קיבלנו שום אזהרה לפני ההפצצה. הם הפציצו פתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת. אנחנו אזרחים רגילים ולא קשורים לשום ארגונים ולכן זה בא לנו בהפתעה גמורה. החיים שלנו הם בין הבית לעבודה. אנחנו עדיין בהלם ממה שקרה לנו. בתוך חלום בלהות. איך אפשר להאמין שבבת אחת איבדנו 22 מבני המשפחה, שהבתים שלנו נעלמו. הם המיטו עלינו חורבן עד סוף חיינו.