הבית שלנו היה בן שתי קומות. אני גרתי בקומת הקרקע עם אשתי פאייזה זכרונה לברכה, הבן שלנו עודיי, בן 23, ואשתו עוהוד, בת 27. בקומה הראשונה גרו הבן שלי מוסא, בן 26, אשתו סוראיה, בת 22, ושני ילדיהם – איבראהים בן 5 ולין בת השנתיים. 

האזור שלנו היה שקט יחסית במלחמה וניהלנו את חיינו כמעט כרגיל, למרות הרעש המפחיד של המטוסים וההפגזות שהחרידו אותנו. עקבנו אחרי הדיווחים בחדשות על הפצצות והפגזות של בתי מגורים ועל הרוגים ופצועים בכל רחבי רצועת עזה. לפעמים שמענו גם הפגזות מאוניות בחוף הים. 

ביום שישי, אחרי חצות, היו הפגזות מסיביות בכל צפון הרצועה. אני הייתי עם אשתי והבן שלנו מוסא בדירה שלנו בקומת הקרקע. עודיי ועוהוד היו אצל המשפחה שלה. גם סוראיה, אשתו של מוסא, היתה עם הילדים אצל ההורים שלה במחנה הפליטים א-שאטי. 

שמענו פיצוצים חזקים מאוד וקרובים אלינו. היינו בסלון וההפצצות לא פסקו. פתאום ראיתי את החלון עף. הרגשתי סחרחורת ונפלתי מייד. התעוררתי אחרי כמה דקות, כשמעלי גושי בטון. ראיתי שעמוד בטון מחזיק עדיין את הגג. מוסא היה לידי. גם אשתי הייתה לידי, אבל היא הייתה קבורה מתחת להריסות. 

אמרתי למוסא: "איפה הטלפון שלך? תדליק את הפנס שלו". אחר כך אמרתי לו שיתקשר כדי להזעיק עזרה. הוא התקשר לדוד שלו אחמד ולחבר שלו. בינתיים שמעתי צעקות וצרחות של אנשים ושכנים מבחוץ, שדיברו והתקשרו לכוחות ההצלה האזרחית ולאמבולנסים. 

בשלב מסוים הגיעו שכנים לחלץ אותנו. הם הרימו מעליי את ההריסות ומשכו אותי. זחלתי החוצה. אחריי הוציאו את מוסא. הם פינו אותנו באמבולנס לבית החולים האינדונזי. השעה הייתה אז 1:30 אחר חצות. בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר חילצו את גופתה של פאייזה אשתי.

נשארתי כמה שעות בבית החולים. מצאו שיש לי שבר בחוליה החמישית של עמוד השדרה וחבלות. למוסא היו חבלות ואובדן שמיעה חלקי. אנחנו עדיין בשלבי החלמה. בהתחלה הלכתי לבית של המחותנים שלי, כי הבית שלנו נהרס לגמרי, וכשהמלחמה הסתיימה שכרתי את הדירה הזו.