הצבא ירה טיל והרג שלושה צעירים

הצבא ירה טיל והרג שלושה צעירים*

שמות ההרוגים:

מוחמד אחמד עטייה בהאר, בן 17
סיף א-דין האני מוחמד אבו אל-עטא, בן 18
יחיא באסם אחמד אל-עג'לה, בן 24

עדותו של מחמוד אל-ערעיר, בן 24, בן דודו של יחיא אל-עג'לה:

ביום שבת, 15.5.21, בשעה 13:30, הייתי בבית. הלכתי לבית של דודה שלי מצד אבא, ברחוב צדדי שמתפצל מהרחוב הראשי שבו גר יחיא. בדרך פגשתי את בן דוד שלי מצד אבא, מוחמד, בן 21, ועצרתי לדבר איתו. אחרי כמה דקות שמעתי פיצוץ חזק מאוד. רצתי למקום שבו הייתה הפגיעה, ברחוב הראשי, וראיתי שהטיל נפל בכניסה לבית של יחיא. ליד הבית שלו היה עסק קטן לתיקון טלוויזיות, וגם הוא נפגע.

על הכביש לידי הייתה הגופה של השהיד סיף האני אבו אל-עטא. לא רחוק ממנו שכב מוחמד בהאר, שעדיין נשם. התקדמתי מהר לבית של יחיא, וראיתי שם כמה צעירים שהרימו את האחים מג'ד ומוחמד אל-עג'לה, את יחיא ואת וסיף פדל אבו אל-עטא. נתנו להם עזרה ראשונה באוטובוס של הדוד של יחיא. שני פצועים אחרים טופלו בתוך רכב של חברת החשמל. אז פינו את כל הפצועים והשהידים לבית החולים א-שיפאא.

הייתי בהלם מהמראה של השהידים והפצועים. כולם נפגעו בצורה קשה מאוד. הפציעה של יחיא הייתה קשה במיוחד, היו לו רסיסים בצוואר ובגב. גם מג'ד נפצע קשה מאוד בראש ובבטן והוא מטופל עכשיו בבית חולים חברון. אחיו מוחמד נפצע ברגליים והוא עדיין מטופל בבית החולים א-שיפאא. מוחמד א-זקות נפצע באופן בינוני בכתף וברגל.

רציתי לבקר את יחיא בבית החולים, אבל הוא היה מחוסר הכרה ולא הרשו לבקר אותו. בית החולים רצה להעביר אותו לבית החולים אל-מוקאסד בירושלים, אבל הצד הישראלי לא אישר. ראיתי את סיף אבו אל-עטא ואת מוחמד א-זקות, שמצבם היה טוב. הלכתי לבית של אמא של יחיא, דודה שלי מצד אבא, כדי לחזק אותה ולראות מה שלומה. יחיא היה חבר שלי והיה בינינו קשר חזק מאוד. קיוויתי שיחיא יחלים ויחזור הביתה למשפחה שלו, אבל זו גזירת שמיים.

אחרי 18 ימים בטיפול נמרץ, ב-3.6.21, בשעה 3:00 לפנות בוקר, הודיעו לנו שהוא נפל שהיד. לא האמנתי. הלכתי מיד לבית של דודה שלי. כל קרובי המשפחה, השכנים והחברים היו שם. הדודה שלי, בעלה ובניה צעקו ובכו. הייתי עצוב מאוד בגלל יחיא חברי האהוב. בשעה 11:00 בבוקר אמבולנס הביא את הגופה של יחיא כדי שנוכל להיפרד ממנו בבית שלו. כשראיתי אותו נפלתי ובכיתי. לא יכולתי לגעת בו מעוצמת ההלם. לקחנו אותו למסגד ושם חיבקתי אותו ונישקתי אותו. מסביב היו צעקות של המלווים וכולם בכו על יחיא.

יחיא תמיד היה חייכן. כשהסתכלתי עליו אחרי שמת, זה עדיין נראה כאילו שהוא מחייך. היינו חברים מאז שהיינו ילדים קטנים. נפגשנו כל יום, בילינו ביחד, פעם אצלי בבית ופעם אצלו. היינו מבלים בלילה ולפנות בוקר עושים הליכה לים בשביל הספורט. מאז שהוא מת אני מרגיש בודד, איבדתי אדם יקר מאוד. החיים אחריו הם חיים בלי צחוק או חיוכים. אני עדיין לא מאמין שלא אראה אותו שוב.

העדות נגבתה על ידי אולפת אל-כורד ב-2.6.21

הלכתי לבית של דודה שלי מצד אבא, ברחוב צדדי שמתפצל מהרחוב הראשי שבו גר יחיא. בדרך פגשתי את בן דוד שלי מצד אבא, מוחמד, בן 21, ועצרתי לדבר איתו. אחרי כמה דקות שמעתי פיצוץ חזק מאוד. רצתי למקום שבו הייתה הפגיעה, ברחוב הראשי, וראיתי שהטיל נפל בכניסה לבית של יחיא.

עדותה של לובנא בהאר, בת 50, אם לשישה, אימו של מוחמד בהאר:

במהלך המלחמה היו הפצצות חזקות ליד הבית שלנו בשכונת א-זייתון בעזה. פחדנו מאוד, אז אני, בעלי ושלושת הילדים שלנו שעדיין גרו איתנו – הנאדי, בת 25, מג'די, בן 23 ומוחמד, בן 17 – ברחנו לבית של בני עטייה. הוא גר עם אשתו והבת שלו בת השלוש בדירה שכורה בשכונת א-שוג'אעיה.

ביום שבת, 15.5.21, הכנתי ארוחת צהריים בבית של בני עטייה. מוחמד עמד לידי ואמר לי: אני אוהב אותך אימא. הוא נישק אותי, ירד למטה ויצא כדי לקנות דברים בחנות שליד הבית. השעה הייתה 13:30. ברגע שהוא יצא שמעתי פיצוץ חזק. צעקתי ואמרתי: מוחמד! הסתכלתי דרך החלון. ראיתי אבק ועשן ברחוב. ירדתי מהר במדרגות של הבית ומצאתי את מוחמד בכניסה, על הרצפה, שותת דם.

צעקתי חזק לעזרה, ומג'די בא והרים אותו. מוחמד בכה ואמר: אני רוצה את אמא ואבא. מג'די אמר לו לשנן את השהאדתיין. לקחו את מוחמד לבית החולים במכונית אזרחית, יחד עם עוד פצועים ושהידים. בכניסה לבית של הבן שלי התרחש טבח, המדרגות היו מלאות בדם. לעולם לא אשכח את המראה הזה.

מג'די נסע עם מוחמד לבית החולים א-שיפאא ואני נשארתי בבית. בעלי נסע לשם אחריהם, ובכל פעם שהתקשרתי אליו או אל הבנים שלי הם אמרו לי שמוחמד בסדר. אבל הרגשתי שהוא לא בסדר, שאיבדתי אותו.

שעתיים אחרי שהוא נפגע נסעתי גם לבית החולים. ישבתי בכניסה לחדר הניתוח, קראתי בקוראן והתפללתי למענו. הרופאים אמרו לי להתפלל כי מצבו לא יציב. עדיין הייתה לי תקווה. בשעה 23:00 שמעתי פתאום את מג'די צועק. רצתי לשם מהר ושמעתי את כולם אומרים שמוחמד נפל שהיד. ראיתי את מג'די שוכב על הגוף של מוחמד, בוכה וצועק: למה נתת למוחמד ללכת!.

אמרתי לרופאים שיבדקו את מוחמד, שאולי הוא עדיין בחיים. הרגשתי שדעתי נטרפת. התקרבתי למוחמד, צעקתי, לא האמנתי למה שקרה. רק אז ראיתי את בעלי שוכב על הרצפה, מחוסר הכרה. הרופאים טיפלו בו. גם אני התעלפתי וכשהתעוררתי אמרו לי שכבר העבירו את מוחמד למקרר. הלכתי לשם וישבתי במשך שעתיים מול המקרר, ליד מוחמד. אחר כך חיבקתי את הגופה שלו, לא יכולתי להיפרד ממנו, נשארתי שם כל הלילה.

בשעה 6:00 בבוקר חזרתי לבית של עטיה, לשם הביאו את הגופה של מוחמד כדי שניפרד ממנו. הם הניחו אותו לפניי ואני פיזרתי עליו פרחים, חיבקתי אותו ונישקתי את הראש ואת הפנים שלו. ואז הם לקחו אותו. לא יכולתי להיפרד ממנו והמשכתי לרוץ אחריו בכביש כשאני עדיין מחזיקה בו. אלה היו רגעים קשים מאוד, הלב שלי נשבר. הלוואי שהייתי מתה במקומו. מאז שהוא מת החיים הפכו לשחורים, הוא היה הבן הקטן שלי והכי קרוב ללבי.

הוא היה שמח וחייכן, אהב כדורגל ושיחק עם הילדים בשכונה. הוא אהב גם לרכוב על האופניים שלו, וגם לרכוב על סוסים. בעלי אפילו קנה לו סוס, אחרי שמוחמד נהרג הסוס מת.

מאז שמוחמד נפל שהיד אני כבר לא מצליחה לחיות, אני בוכה ביום ובלילה. אני מנסה לברוח מהזיכרונות אבל זה בלתי אפשרי. אני לא אוכלת, חילקתי את כל הבגדים שלי, אני לובשת רק שחור. מוחמד היה הכל בחיים שלי ואין לי חיים בלעדיו. הקשר שלי איתו היה מיוחד, אני לא יכולה לתאר את זה. אני שומרת קצת בגדים של מוחמד ונוגעת בהם כל יום כדי להרגיש את הריח שלו.

עזבתי את הבית שלי בשכונת א-זייתון ועברתי לגור עם בני עטייה כדי להיות קרובה לקבר של מוחמד. כדי שאוכל לבקר אותו כל יום. אני מחלקת ממתקים ושוקולדים לילדים ליד הקבר. אני אומרת למוחמד שאני מחכה לו, ושואלת אותו איך הוא נטש אותי. אני כל הזמן מדמיינת שהוא יפתח את הדלת ויחבק אותי.

העדות נגבתה על ידי אולפת אל-כורד ב-29.6.21.

* סיף א-דין אבו אל-עטא היה פעיל בזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי, אך לא ידוע אם הוא הסיבה שהצבא ירה טיל על הבית.

ברגע שהוא יצא שמעתי פיצוץ חזק. צעקתי ואמרתי: מוחמד! הסתכלתי דרך החלון. ראיתי אבק ועשן ברחוב. ירדתי מהר במדרגות של הבית ומצאתי את מוחמד בכניסה, על הרצפה, שותת דם.