לפני המלחמה גרתי בקומה השלישית בבניין של אבו אל-עוף ברחוב אל-ויחדה, יחד עם אשתי עביר אישכנתנא וחמשת הילדים שלנו דאנא, לאנא, יחיא, זין וסוזי. שכרנו את הדירה הזאת לפני שלוש שנים. בבניין היו ארבע קומות, ובקומת הקרקע היו חנויות. בעבר עבדתי כמלצר במסעדות ובקפטריות. מאז משבר הקורונה במארס 2020 אני מובטל, ועבדתי רק בעבודות מזדמנות.   

מאז תחילת המלחמה פחדנו מאוד ועקבנו כל הזמן אחרי החדשות והאירועים. נשארתי בבית עם אשתי והילדים שלי, כדי שלא יפחדו מרעש ההפצצות, למרות שגרנו באזור יוקרתי שאין בו בכלל מטרות צבאיות. האזור שלנו שקט מאוד ורק לפעמים שמענו סירנות של אמבולנסים שפינו את הפצועים לבית החולים א-שיפאא שקרוב אלינו.    

בערב של יום שבת, 15.5.21, הילדים שלנו נכנסו לחדרים שלהם כדי לישון. אני ואשתי עביר היינו עדיין ערים. אחרי חצות, בסביבות השעה 12:30, אשתי הלכה גם היא לישון, אחרי יום ארוך של פחד מהרעש של ההפצצות ושל מטוסי התצפית.  

נשארתי בסלון ועקבתי אחר החדשות. פתאום, בערך חצי שעה אחרי שאשתי הלכה לישון, הרגשתי שהבניין שלנו רועד. ראיתי הבזק אדום וחזק ואז הייתה עוד טלטלה חזקה מאוד. רצתי לחדר של הילדים. אשתי כבר הייתה שם והוציאה אותם מהחדר. פתאום הבניין נפל. כולו נפל, הקירות, העמודים, הבטון. התקרה נפלה על אשתי ועל הילדים ואני נשמטתי למטה, כאילו שנפלתי לבור עמוק. מסביב לגוף שלי היה בטון ולא הייתי מסוגל לנשום או לראות כלום. זרם החשמל התנתק במהלך הנפילה שלי. לא יכולתי לראות את אשתי והילדים שלי ולא ידעתי מה עלה בגורלם.  

כמה דקות אחר כך שמעתי את הקולות של דאנא ושל זין שצעקו: אבא, אבא. קראתי להם. אני לא יודע אם הם שמעו אותי או לא. אחרי כמה רגעים כבר לא שמעתי את הקולות שלהם. נשארתי מתחת להריסות, צעקתי ובכיתי וקראתי לאנשים לבוא לעזור לנו.