שחררו אותי מבית החולים וכשביקשתי שוב לראות את בעלי אמרו לי שעדיף שאחזור קודם הביתה ואבוא מאוחר יותר לראות אותו. חזרתי לבית של ההורים שלי, החלפתי בגדים ואמרתי למשפחה שלי שאני רוצה לחזור לבית החולים. שמתי לב שהבעות הפנים שלהם משונות. שאלתי אותם אם קרה משהו, הרגשתי שמשהו לא בסדר. אמרתי להם: ספרו לי מה קרה. 

אחותי סנאא חיבקה אותי ואמרה: "תהיי חזקה. שאלוהים יעזור לך להתאזר בסבלנות ויפצה אותך". ברגע ההוא התמוטטתי, כי הבנתי שחאזם נהרג. הלכתי מייד לבית של ההורים של בעלי, שם ראיתי אותו. הוא נראה כאילו הוא ישן, כאילו הוא תיכף יתעורר ויקום. חיבקתי אותו וצרחתי: "תתעורר יא חאזם!". הילדים שלי התמוטטו, אלה היו הרגעים הכי קשים שעברנו בחיים. 

בימים הראשונים אני, ח'אלד ומוחמד נשארנו אצל ההורים שלי, בשכונת א-דרג' בעזה. הבן שלי עאדל שכר דירה לו ולאשתו. לפני שבועיים שכרתי גם אני דירה, בשכונת א-רימאל. ח'אלד לא מסכים לעבור לגור בה, המצב שלו לא טוב – לא פיזית ולא נפשית. הוא מפחד ונשאר בבית של ההורים שלי, הוא מרגיש בטוח יותר ליד הדודים שלו. בלילה הוא לא מסכים לכבות את האור והוא גם מפחד ללכת לבד לשירותים ומבקש מבני הדודים שלו ללוות אותו. הוא מפחד שתהיה עוד הפצצה. הוא גם לא מסכים לקבל עזרה נפשית. הוא הלך לפגישה אחת והחליט שהוא לא רוצה ללכת שוב. אני מאוד דואגת לו ולעתיד שלו. איך הוא ימשיך בחיים? הוא היה מאוד קרוב לאבא שלו וקשה לו מאוד עם האובדן שלו.  

מוחמד הוא תלמיד תיכון בבית ספר אל-אזהרי והוא לומד עכשיו לבחינות התווג'יהי. גם הוא במצב נפשי קשה. יצאנו מהבית בלי כלום, גם בלי הספרים שלו ובלי הטפסים של הבחינות. אני מקווה שהוא יעבור בהצלחה את התקופה הזו ויצליח בבחינות, בלי "נכשל" אחד אפילו. 

המצב הכלכלי שלי קשה, איבדתי את תכשיטי הזהב שלי, את כל הריהוט וסכום של בערך אלף ש"ח שהיו בדירה. המשפחה והחברים שלי עוזרים לי לרהט את הבית החדש ולשלם את שכר הדירה.  

אני כל הזמן מתגעגעת לחאזם. הוא היה הכול בשבילי. אין חיים בבית בלעדיו, זה סתם חלל ריק וקירות. עכשיו אני לבד וכל האחריות מוטלת עליי. לפעמים אני חושבת שעדיף היה שהייתי מתה איתו. חאזם היה אדם עם לב רחב, הוא היה מלא חמלה אליי ואל הבנות שלנו. הבת שלנו ר'אדה הייתה מאוד קרובה אליו. היא התחתנה ועזבה את הבית, אבל הוא כל הזמן הלך לבקר אותה. ר'אדה כל הזמן בוכה ואומרת כמה היא מתגעגעת אליו.  

אני מתפללת שאלוהים ירחם עלינו ויעזור לי לשאת את האובדן הזה. הצבא הישראלי תקף את הבית שלנו בלי סיבה, הם אפילו לא הזהירו אותנו לפני ההפצצה. פתאום הבית התפוצץ כשאנחנו היינו בתוכו. כל הזמן אני חושבת, למה בכלל הם הפציצו את הבית שלנו וגזלו ממני את בעלי ומהילדים שלי את אביהם?