לפני שהפציצו את הדירה שלנו, גרתי בקומה הראשונה בבניין, עם בעלי מוחמד אמן וארבעה מהילדים שלנו: יוסף, בן 15, הדיל, בת 18, ורדה, בת 22, ואיבראהים, בן 30. בעלי עבד כנהג והסיע אנשים לאונר"א כדי להצטייד במצרכי מזון, ואז בחזרה לביתם.

מאז תחילת המלחמה שמענו כל הזמן הפצצות. הילדים שלי כמעט לא ישנו בלילה וכל הזמן עקבנו אחרי האירועים. אני ובעלי נרדמנו מאוחר כל לילה, כשכבר היינו מותשים, והתעוררנו לפנות בוקר. היינו כל הזמן בלחץ ממה שקורה ומהרעש של ההפצצות הממושכות, שהיה מחריד. פחדנו כל הזמן. המצב היה קשה מאוד, הרבה אנשים נפלו שהידים, הרבה נפצעו ובתים ובניינים נהרסו.

עוד לפני שההפצצות התחילו, הבת שלי סמר הסתכסכה עם בעלה ובאה לגור איתנו. בתי ולאא הגיעה אלינו יחד עם בעלה אחרי שהתחילו ההפצצות. הם עזבו את הבית שלהם בשכונת א-סלאטין, בצפון בית לאהייא, כי כל הזמן היו שם הפצצות והרבה מהתושבים שם עזבו את הבתים שלהם.

ב-13.5.21, בסביבות השעה 23:00, התעוררתי פתאום בתוך חושך מוחלט. מסביבי היו הריסות, אבק ועשן. לא ראיתי כלום. היו לי כאבים נוראיים בכל הגוף והרגשתי דברים שחודרים לגוף שלי. הרגשתי גם כוויות בגוף ובפנים. צעקתי מעוצמת הכאבים. פתאום הגיעה אחת הבנות שלי, לא יודעת מי מהן, ומשכה אותי החוצה. באותו רגע שמעתי עוד טיל ויותר לא ראיתי אותה. המקום התמלא עשן ואבק.

אחר כך הגיעו פרמדיקים. ביקשתי מהם לחפש את הבנות שלי. הם ענו לי שקודם הם יטפלו בי ואז יחפשו אותן. איבדתי את ההכרה והתעוררתי למחרת בבוקר, במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים א-שיפאא בעזה. שאלתי את קרובי המשפחה שלי על הילדים שלי והם ענו לי שהם בסדר. אחרי כמה ימים הרופאים העבירו אותי למחלקה אורטופדית, ושם הודיעו לי שבעלי מוחמד נהרג. הייתי בהלם ובכיתי.

אחרי כמה דקות הודיעו לי שגם שלוש מהבנות שלי נפלו שהידיות – הדיל, ורדה וולאא. נכנסתי להלם, הן היו התקווה שלי וכל החיים שלי. במיוחד הדיל, שהיתה הכי מפונקת ומאוד קשורה אלי. זה היה הלם עבורי, מעולם לא חשבתי שיקרה לי משהו כזה. אני לא יודעת איך להמשיך לחיות.

אחרי 14 ימים בבית החולים א-שיפאא העבירו אותי לאגף הכוויות בבית החולים אל-עוודה, כי היו לי כוויות בפנים ובידיים ורסיסים בכל הגוף. יש לי כוויות בראש ושבר ברגל שמאל והם התקינו לי פלטינה. אני עדיין סובלת. כואב לי מאוד ואני מקבלת טיפול שצפוי להימשך חודשים.